קירבה ואינטימיות עם גברים

התייתמתי מאב בגיל שלוש , בגיל שש "קיבלתי" אב חורג אשר נהג כלפי אימי ביחס מזלזל, משפיל ורדה בה באמצעות הפעלת טרור מילולי.

בילדותי, הייתי מוקפת בטובן ודאגתן של נשים: אימי ושתי אחיותיה אשר עטפו אותי באהבה ודאגה.

כך יצרתי את המשוואה נשים= טוב ,ביטחון. גברים= כאב,השפלה,ניצול.

למרות שבבגרותי זכיתי בבן זוג טוב ומיטיב הנוהג [בד"כ] באופן רציונאלי לא מדכא ולא מדוכא ,המשכתי לפרוק עליו את כאביי העבר על ידיי מאבקים ומלחמות אינספור בנושאי גברים /נשים .

רק כאשר הגעתי לייעוץ התחלתי לעשות קצת סדר בכאבים ,להבין ולהפריד בין המציאות המיטיבה לבין המציאות השקרית בה מנסים לשכנע אותנו, לפיה יש אשמים (הגברים) והדרך היחידה להגן על עצמי היא בהאשמה ובהשבת מלחמה שלעולם אינה מסתיימת.

הכעס על גברים היה הנושא המרכזי בעבודתי בייעוץ ואכן בתום מספר שנים התחלתי להבין, לחוש, שגם על גברים מופעל דיכוי כבד, גם להם כאבים פחדים והתמודדויות משלהם, גם הם קורבן של החברה.

הנחתי כיתת גברים במשך שנתיים ואני עושה סשנים קבועים עם גברים –כתוצאה מכך לקחתי מחויבות להיות בעלת ברית לגברים ולא לשתף פעולה עם כל ביטוי של זלזול כלפיהם, מצד גברים או נשים. אפילו הצטרפתי להנהלה לגבריות חדשה.

מזה כשבע שנים אני מלמדת כיתות לשחרור נשים – המוטו שלי "לזכור את טובם של גברים" ללמוד איך להישאר רציונאלית גם בנוכחות גברים אשר לפעמים פוגעים מפתים,מזינים ,נפגעים ,מעליבים [בבלי דעת] אנו משתדלות ללמוד איך לא להתמכר –לא להתמכר לזעם ,לאכזבה לפגיעה ולא להתמכר לחיזור לפיתוי.. לשמור על חשיבה טובה על שני הצדדים.. חלק מהמשתתפות מצאו זוגיות תוך כדי הכיתות חלק "רק" הבינו...

ואני, "המורה" - לפעמים מתקדמת ומגיחה, לפעמים מתדרדרת ..לדפוסים ישנים שלי, לפעמים מצליחה בחיי הפרטיים ולפעמים תוהה: איך זה שמצוקתית כמוני מובילה? ! ואז נזכרת שלפחות יש לי מחויבות ואני משתדלת.

פיתחתי חברויות קרובות ומשמעותיות עם גברים. בד בבד שמתי לב למלכודות ביחסי איתם, אשר מדי פעם מאיימים לגרות חומרים ישנים, כמו:

הציפייה שהם יבטאו את חברותם בדרך שחברות נשים עושות: שיתקשרו באופן סדיר ותדיר [לפחות אחת ליומיים שלושה].

אני מזכירה לעצמי שישנם קריטריונים אחרים [השמחה כאשר מזהים את קולי יוזמות נשנות שלהם..ועוד]

 

הציפייה להתעניינות כלפי פרטים מחיי.

אני מזכירה לעצמי את הנכונות האמיתית לעזור ואת הצעות העזרה.

אני מזכירה לעצמי את האפשרות שיש לי להעלות את הנושאים שלי מבלי לחכות שהצד השני ישאל.

ביטויים מיניים, של התעניינות מינית, או רמזים כאלו או אחרים שעולים מידי פעם.

אני מזכירה לעצמי ש: גם אם נכון מה שנידמה לי, זה לא סותר את החברות

והאהבה הכנה שישנה ועובדה זו לא מפחיתה מערכו.

כאשר חולקים איתי קשרים עם נשים אחרות ההרהור החולף: ומה איתי ? אלי הוא לא נימשך? [קצת מביש להודות].

אני מזכירה לעצמי שאין צורך לבדוק את ערכי כל פעם –שזו הקלטה ישנה והכול בסדר.

כאשר אני רואה בעיניו את הפגיעה האפשרית שאני משדרת "רק" חברות [ מה הוא לא מספיק מושך ,גבר,כדי שיהיה "משהו אחר"].

אני מזכירה לעצמי שגם הוא לכוד בקודים ההרסניים של הדיכוי המופנם ולא

להיכנס למשחק של להיעלב או לטפל או לפצות...

כאשר הוא פולט איזו שטות מפחיתה ביחס לאישה ו/או לנשים אחרות.

אני מזכירה לעצמי לא לוותר על היחסים או עליו, בד בבד עם תגובה או עצירת הפגיעה.

נאומים שהוא נושא לפעמים –בלי לעצור ולבדוק אם יש התעניינות בצד השני –או לשתף בשיחת פינג פונג, כמו שקורה עם נשים [מה את אומרת? מה דעתך?..].

אני מזכירה לעצמי שזה הדיכוי שמפעיל את הצורך להרשים בכל מחיר

והעדר המיומנויות ליחסים משתפים. אני יכולה לאמור:רגע עכשיו אני...

כאשר אני מספרת לו על חולשותיי והוא אינו מפרש אותי לטובה לעצמי [תיראי ,עשית הכי טוב שיכולת...] אלא מטיף ומשאיר אותי עם תחושת באסה בנוגע לעצמי.

אני מזכירה לעצמי לאמור למה בדיוק אני מצפה : עצה,ליטוף ,נחמה,רעיון חדש.

קמצנות במתן הערכות לאורך זמן

האמת זה קשה ואולי על זה תיפול החברות!

בנוסף קיימת תלונה כרונית שלי לפיה לא מתאמצים עלי מספיק...

אליה אני מודעת ועליה אכן אני צריכה לפרוק שוב ושוב.

אני פורקת על אבא שלי [שמת=עזב] על אבי החורג. על מה שראיתי וחוויתי סביבי בילדות ביחסי גברים נשים, על יחסים אלו במשפחה שלי ובתרבות הרומנית. על דחיות שחוויתי.

זה באשר לאחריות שאני לוקחת על תגובתי כלפי גברים.

ככל שאני פורקת יותר כך מתפנה לי תשומת לב להבחין בטובם של גברים בעולם בכאב שלהם במאבקים שלהם שלא לפעול מתוך דיכוי –כך מתקצר זמן הכעס האוטומטי העולה בי, כתוצאה מגירוי כלשהו. אני מגיעה למפגשים משוחררת מ"לחפש ולתפוס" אותם על התנהגויות סקסיסטיות ובאופן מופלא היחסים משודרגים.

לפעמים, יש במפגשים עם גברים איכות מרפאת לשני הצדדים, לפעמים, רק לצד אחד.

לאורך זמן זה בהחלט נימדד בשאלה אם הצד השני באמת רואה אותי ואיך אני חשה את עצמי בנוכחותו:

חכמה/יכולה/מעניינת/טובה/מושכת/יפה/ראויה/מוארת/מצחיקה/מיוחדת/מרפאה/אהובה/מתוקה./נוצצת/משהי מיוחדת....

 

אני צריכה לחוש לפחות אחת מהאופציות על מנת לרצות להמשיך במפגשים מעבר לחוכמה העניין והביטחון שהצד השני מספק.

יש בי ציפייה שנהיה מראות מעצימות הדדית ,ציפייה שבדרך כלל אינה מובנת מאליה עם גברים [לפי הניסיון שלי עם נשים זה ברור] –לעומת זאת יש אנרגיה אחרת ,שונה ,יש נכונות לעזרה ולהתגייסות ,יש אפשרות ללמידה של חשיבה אחרת.

בקיצור ,חברות עם גברים היא לא דבר פשוט מבחינתי. זה מורכב ודורש מאמץ וחשיבה ..אבל היא גם מדד עבורי עד כמה אני באמת עושה עבודה רצינית בייעוץ ,עד כמה אני נופלת לדטרמיניזם של ה"שריטות" של הילדות המוקדמת ועד כמה יש סיכוי ל"תיקון עולם".

הייתי שמחה לדעת איך זה עבור גבר חברות עם נשים, למה הוא נידרש? על מה הוא צריך להתגבר? מה הוא מרוויח? ומה המלכודות?

לואיזה נמיצוב-בעלת ברית לנשים [בקלות ובאופן טיבעי] ולגברים [משתדלת]

חזרה