קומו עורו הנביאים

הסטוריה נכתבת בדם

של צעירים אתמול והיום

בערים של לוב ותימן.

הסופה שהתחילה בטוניס עברה לקהיר,

לא עוצרת בתימן ובבחריין,

הולכת ומתעצמת בדרעא ובדמשק.

ככרות השחרור הערביות,

איסלם של חופש, של שחרור,

של צדק לכל.

קורבנות לא חרב בידם.

קורבנות קוראים שחרור ושרים צדק.

שמונה מאות בקהיר, עשרות בתימן,

מי יספור בלוב...

וסוריה, סוריה, אבוי...

ההסטוריה נכתבת בידי אלמונים מתים,

מהמגרב עד הישאם.

היא מוחקת שמות "גדולים",

מוחקת בדם שרים ומושלים,

מלכים ורוזנים,

ששאבו עד תום את אונם של ההמונים

עד כי יבשו מעיינותיהם,

שאכלו את יבולה של הארץ,

את אוצרותיה וזהבה.

בן עלי ומובראק, קדאפי ואסד,

נסיכי בחריין ותימן, כולם כולם.

קומו עורו הנביאים,

היו גאים.

 

יער דרעא 

אל תבכי דרעא.

היום את מבשרת החופש.

את מביאה את בשורת החופש.

את מביאה את הבשורה מחורן

אל האינטלגנטים בדמשק ובחומס.

מתייך הגיבורים רושמים את דפי ההסטוריה.

עוד האריה לא אמר די, עוד הציפורניים שלופות,

ומצבת הנופלים עוד לא הושלמה.

אך יבוא יום וילדים ישחקו ביער דרעא.

נספר להם על העצים.

נספר להם שלכל עץ יש שם.

כל עץ קדוש.

ויגידו בחוצות דמשק

מדרום באה לנו החירות,

מדרום נשבה הרוח,

רוח הגבורה של צעירים חשופי חזה,

של צעירים ששלמו בחייהם

בעבור החופש של סוריה.

 

חזרה