פחד קהל

מבוא

למי לא מוכר פיק ברכיים לפני ההרצאה או הצגה ? מי לא הרגיש מועקה לפני הנאום או הסבר בפני הקהל ?

תיאור מצוקה

מוכר לכולנו ולי. הרי לא ניחנתי בכישרון הנאום של קיקרו,כריזמה של אבשלום קור ,ומוח של איינשטיין. אני גם לא מעיז להשוות את עצמי עם מרצים, מנהיגים ומובילים שנחרטו בזיכרוני הוויזואלי והאקוסטי כ " תותחים/יות"- על עם חזות מרשימה ,עם דיבור קולח ומרתק, עם סקס-אפיל שופע. מצד שני כל השעות או הדקות האלה שהיו מלאים בשעמום ודחייה מכל ה"דודות" ו"דודים" שהרצו, הסבירו או הנהיגו משהו בנוכחותי מרתיעות אותי עוד יותר מלהופיע בפני הקהל. אני מובך ומפחד מכך שהופעתי תחשוף את חסרונותיי, הרי אני מכוער, לבוש בצורה מזעזעת , דיבורי אינו ברור , מילותיי נבלעות בתוך גרוני ותמיד אני שומע : " דבר לאט לא הבנתי" ו"עוד פעם" מעצבנים.

הפחד והרתיעה מתחילים לקונן בתוכי, אני מתחיל להזיע ,להרגיש "פרפרים בבטן" , הלב שלי מתחיל לדפוק במהירות וחוזקה כאשר המועד מתקרב ובמיוחד כשמתקילים אותי עם הופעה מול הקהל. המחשבה שלי מאבדת את צלילותה לפני הנאום ,הפגישה או ההופעה , הדיבור הופך להיות איטי ומגמגם עם מגמת decrescendo ,רגליי לא נושאות אותי...ואיפה אני? מוקף בפרצופים מבקרים, ספקנים ומאזינים לכל הגיג והיגד כדי למצוא טעויות ולצחוק עליהם ולספר לכולם איזה שמוק אני .

לכל אחד מאתנו מוכרת מצוקה כזאת ואחרת שעולה לפני ההרצאה ,פגישה או כל פעילות מול הקהל.

המציאות המיטיבה

האמת שכולנו (למעט אנשים חולים או פגועים גופנית) יכולים להסביר את עצמנו, לשתף את אחרים במחשבותינו ולעשות את זה מעניין,מרתק ומלמד.

אנשים באים לפגישה ,הופעה או הרצאה על מנת ליהנות ,ללמוד ללא כוונות זדון או אוזניים אטומות .

כאבים רגשיים

נעקוב אחרי הנולד שכולנו מתפעלים משלמותו ויופו. הוא מהר מאוד הופך להיות תינוק קטן ומקסים ואחר כך ילד... אשר צריך להתנהג לפי הנורמות שמציבים לו ולעמוד בציפיות.הוא קיבל טונות של ביקורת על נגיעות ללא רשות ,צעקות ודחיפות . הילד הזה הולך לגן ופוגש ילדים אחרים שדוחפים אותו,צוחקים עליו ולפעמים נמנעים ממגע איתו. הילד הולך לבית ספר ונתקל בהירארכיה חברתית נוקשה . הוא נפגש עם חבורת האנשים בני גילו ומעלה(חלקם מבוגרים כמו מורים) המתאפיינת על ידי אותם "חולאים" כמו חברה בוגרת : ביקורתיות, שיפוטיות ,דיכויים לסוגיהם, אלימות ומעמדות. על מי לא צחקו או העירו הערות מעליבות בבית הספר(במיוחד בפני אחרים),למי לא הדביקו כינויים משפילים (לפחות פעם אחת בחיים).כמו כן בתקופה הזאת ילד מתחיל להתמודד עם תופעת הבחנים והבחינות. היכולות הגופניות והאינטלקטואליות שלו עומדות כל הזמן במבחן ה"שלמות" וההתאמה לסטנדרטים .חשיבה לא סטנדרטית ,נטייה לחקור ולהטיל ספק בכל דבר אינן מקבלות עידוד .

ו"במקלט האחרון" בבית אין תמיד פרגון או אהבה ללא תנאי. גם שם צריך לעמוד בדרישות ומבחנים .

דהינו יכולת הביטוי , היכולת להביע את עצמנו בדרך ורבלית וויזואלית אינה מתפתחת או מקבלת עידוד הולם ,אפילו בתנאים "האידיאליים ". לעיתים פחד מדימוי שלילי (ראה "בסבך הרגשות" של אבי בוטביה) גורם לתקיעות והקפאה של מחשבה מתגלגלת ומתפתחת בכל יופייה כמו חלודה על חישוקי גלגל.

אז מה אנחנו עושים ? כיצד מחלצים את היכולת המדהימה שלנו להסביר את עצמנו בפני יחיד ורבים ,כיצד משחררים את ציפור הביטוי שלנו מהכלוב שבו היא כלואה?

כיצד נחלצים מהמועקה שאוחזת בנו כאשר מצביעים עלינו , קוראים לנו ,מבקשים להגיב,להופיע ולהרצות בפני רבים?

סתירת מצוקות – עבודת היועץ/ת

1.נתייחס להרצאה, הופעה כאל מסע.

נגיד לנועץ/ת . "אתה מתחיל במסע מופלא של הסבר ,הופעה, הרצאה ויש לך הכול כדי להשלימו. זכור(זכרי) שאת/ה יודע/ת את החומר,יש בך את כל היסודות, הכוחות על מנת להצליח". ניתן לו/לה לפרוק על זה עד שהמועקה טרום התחלה תרפה ממנו .

2.נעריך אותו/ה על אומץ כי זה לא מובן מאליו לעשות מה שהוא/היא עושה.

3.נזכיר לנועץ/ת." את/ה ראוי/ה כמו שאת/ה, אין שום צורך לשנות או להשתנות במראך הגופני,בקולך "

4.נדגיש שאין צורך להתחנף לקהל או לחפש גימיקים אחרים הרי "ההופעה" תמשוך את תשומת הלב מבלי "אפקטים" נוספים.

5.נבקש ממנו/ה הערכת זמן שהוא/היא רוצה להקדיש לנושא. נתמוך בעמידה בזמן.

6.בכל הופעה ,הסבר והרצאה יש התחלה ,אמצע וסוף . נבקש מהנועץ/ת לספר מה הוא/היא רוצה להגיד בהתחלה ,כיצד הוא/היא מעדיף/ה להמשיך וכיצד הוא/היא י/תסיים

7.לא נרפה מהנועץ/ת בעת ההסבר של הנושא . נהייה קשובים לצורת דיבור ,לא ניתן לו לרדת לdecrescendo ,ניתן לו/ה להתלבט ולענות לעצמו/ה על השאלות שצצות תוך כדי הנאום.

8.נבקש ממנו/ה לשאול את כל השאלות האלה בפני היועץ/ת. ניתן לו קרבה ותמיכה בעת עצירות וגמגומים . נזכור שיכולת הביטוי הנפלאה שלו/ה משתחררת מכלוב המצוקות.

9.ובסוף ההרצאה ניתן לו/ה הערכה על הנושא שהוא העביר לפנינו .

חזרה