על עוינות ומערכות יחסים

התגובה הראשונית הינה בוודאי הרמת גבות.

עוינות?

עוינות הינה משהו ששייך למערכות יחסים עוינות.

במערכות יחסים?

שלנו?

אבל אני הרי אוהבת את .... עוינת? אני?

כן!

כל מערכת יחסים, בהנחה שהיא חיה, כרוכה בחיכוכים ובעימותים, ולא יכול להיות אחרת. וזאת משום ש:

- העולם הגשמי במהותו אינו מושלם;

- והשעורים הגדולים ביותר שאנחנו לומדים קשורים, בדרך כלל, במערכות היחסים שבהם אנחנו מעורבים;

- ותכופות אנחנו צומחים לאו דווקא מתוך הרמוניה ושלום, אלא מתוך עימותים ו'בעיות'.

ניתן, אם כן, להכיר בכך שעימותים הינם חלק בלתי נפרד ואינטגרלי מכל מערכת יחסים שהיא.

או במלים אחרות: מערכות יחסים (והאושר שלנו באופן כללי) אינן תלויות בכמה טוב לנו, אלא באופן שבו אנחנו בוחרים להתמודד עם מה ש'רע' ואינו נעים עבורנו.

וה'רע' או הלא נעים מולידים עוינות.

אנחנו כועסים ומתוסכלים כאשר הדברים אינם מסתדרים כפי שהיינו רוצים, וכתוצאה מכך אנחנו מקטרים – קשה להתעלם מכך; או מטפחים עוינות – ומכך אנחנו מתעלמים תכופות.

והנה דוגמא שבוודאי חלקכם לפחות לא חשבו עליה:

לקום בבוקר.

איך זה קשור לעוינות?

אוה!

היא מבקשת שנצא בזמן, והוא 'לא מצליח לקום'.

הוא מבחינתו עייף מת, והיא, מבחינתו 'מנדנדת'.

אם היינו מנסחים זאת אחרת – היא עושה לו את המוות, והוא עושה לה דווקא.

האין זה נחמד להתחיל את היום בעוינות?

בדרך כלל אנחנו נמנעים מלראות את הדברים כפי שהם. לא נוח לנו להכיר בכך שאנחנו עוינים או שמתייחסים אלינו בעוינות. רוב האנשים אינם יודעים מה לעשות עם כעס (תסכול, עוינות, וכד').

הפתרון יכול להיות פשוט:

א. ראשית, יש להכיר בכך שאנחנו כועסים, ש'יש לנו בבטן' על האדם האחר, ושזה בסדר.

ב. שנית, יש לראות שהאדם האחר גם הוא בסדר. העובדה שאנחנו כועסים, ולא משנה מהם הצידוקים שמצאנו לכעסנו, עדיין אינה הופכת אותו ל'לא בסדר'.

ג. ונותר רק לפרוק את אותם רגשות שליליים באופן שישאיר אותנו נקיים מהם, וחשוב יותר – בלא לפגוע באדם השני.

הנקודה השלישית היא, למעשה, הבסיס לשיטות תרפיה רבות מספור.

בין הפתרונות שאני מצאתי כיעילים בפורקן של כעס ניתן לציין את:

• כתיבת מכתבי כעס. במכתבים אלה מותר לכתוב כל מה שרוצים, אך חשוב ביותר שלא לשלוח אותם לעולם לאדם לו כותבים אותם!!! דבר זה מאפשר לנו גם לפרוק את כל מה שעל לבנו, וגם שלא לפגוע באנשים אחרים.

• צעקות. באוטו, בלילה, עם החלון סגור; לתוך ארון, כשאין אף אחד אחר בבית; לתוך כרית, כשאנשים אחרים לא שומעים; ועוד...

• והפתרון האהוב עלי מכל: 'זמן'.

'זמן'

הוא מונח מלשון היעוץ ההדדי, או כפי שאני למדתי אותו - מעמותת דרור, שהתפלגה מן היעוץ ההדדי.

בעמותת דרור דנים ברגשות השונים בכיתת יסודות בת 12 מפגשים, שבמהלכם לומדים, בין השאר, 'לתת זמן', משמע – להקשיב. בלא שיפוט, בלא ביקורת, בלי לענות. רק להקשיב.

אינני יודעת אם זכיתם אי פעם להיות מוקשבים באופן שכזה. עבורי, על כל פנים, היתה זו אחת החוויות המזככות, המתקנות, והמשמעותיות ביותר שעברתי.

היות ובן זוגי אף הוא חבר בעמותה, כאשר אנחנו מרגישים צורך בכך אנחנו 'לוקחים זמן' האחד עם השני.

הדבר מתבצע כך:

קודם כל שואלים את האדם השני אם הוא מוכן להקשיב לנו בלי לענות, ומבטיחים לו שכשנסיים אנחנו נקשיב לו בלי לענות. (את מי שלמד בכיתת היסודות ניתן פשוט לשאול אם הוא 'רוצה זמן'.)

מסכימים מראש על זמן קצוב. אם האווירה נינוחה ניתן להקציב לכל צד 10 דקות. בדרך כלל 5 דקות הינן זמן סביר להתחיל איתו, ואם האווירה דחוסה במיוחד עדיף אולי להסכים ולהתחיל עם 2 או 3 דקות בלבד.

מסכימים על מי הראשון ומי השני.

מכוונים את הטיימר לזמן שהוסכם, והראשון מתחיל.

בזמן שלו יכול המוקשב לאמר את כל מה שעולה על ליבו. יחד עם זאת, כדאי מאוד להתחשב ביכולת ההכלה של הפרטנר. לא כולם מסוגלים לשמוע הכל בכל רגע ורגע. אם אנחנו רואים שאנו קרובים לקצה יכולת ההכלה של האדם האחר, כדאי אולי להפסיק; לעשות עצירה כלשהי; ומותר אפילו לשבת בשקט ולשתוק עד שיסתיים ה'זמן' שלנו.

המקשיב, בתורו, אמור להאזין בלי לשפוט, ובוודאי ובוודאי שבלי לענות ובלי להתערב. תפקידו של המקשיב הינו לתמוך במוקשב. לכן מומלץ להביט עליו בעין טובה, לשים עליו יד אוהדת, או בקיצור – לתת לו להרגיש טוב.

אחר-כך מתחלפים.

אפשר לבצע את אותו הסבב במשך פעמים רבות, עד שמרגישים ש'הכל יצא' והאווירה נקיה יותר. (לי כבר יצא לנהל שיחות שכאלה במשך מספר שעות ברציפות.)

בדרך כלל נגלה שהאדם האחר רואה את הדברים לגמרי אחרת, ומנסיוני – מקורן של רוב המריבות נעוץ בחוסר הבנה כלשהו לגבי פרט שולי לחלוטין.

שוב אני מזהירה להיות זהירים בכל הנוגע ליכולת ההכלה של המקשיב, ושלא לפגוע ברגשותיו. עדיף להשתמש בניסוחים כדוגמת: "אני מרגישה ש..." ולהמנע מהאשמות כדוגמת "אתה ....."

אם גם לאחר שלושה או ארבעה סבבים של חמש דקות לא נראה שחל שום שיפור, כדאי לבחון את עצמנו ולשאול –

• האם אני בכל זאת מאשימה את האדם האחר? (כאמור, ההנחה השניה של הפתרון הינה שהאדם השני הינו בסדר, וחף מכל אשמה. בלי להסכים על הנחה זו אין טעם לכל התרגיל, משום שאז מדובר בבית משפט ולא בנסיון לבנות גשר להבנה ולקירבה הדדיות.)

• אולי אינני מוכנה לראות את חלקי במה שקרה? חשוב מאוד לראות את חלקינו ביצירת האווירה העכורה או העוינות, כדי ללמוד להבא ולהמנע מאותם 'טריגרים' המתחילים את המתח ובונים אותו.

• האם אני מתעקשת להרגיש רע כדי 'להעניש' את האדם האחר? או שמא אני עושה מניפולציות?

בקיצור: "יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין". אם הטכניקה אינה עובדת כדאי אולי לעשות שימוש בקצת יותר יושר אישי והתבוננות עצמית.

הייתי ממליצה, בכל זאת, למי שמעוניין ללמוד יותר על שיטה זו, שהיא השיטה היעילה ביותר שגיליתי לפורקן של רגשות בלתי נעימים, להכבד וללמוד בכיתת היסודות. הכיתה מספקת מסגרת תומכת ואוהדת שבה ניתן לתרגל את הצעדים הראשונים שלנו בטכניקה הזו, ומעניקה את הבסיס הנדרש להבנת מקורם של הרגשות אותם אנחנו חווים, ולניהולם באופן מיטיב, במקום שהם ינהלו אותנו.

מאי 2004

* מיכל רון, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדריכה (שלב 2) בשיטת גרינברג, עוסקת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, המשלבת בין הפסיכולוגיה ובין הרפואה האלטרנטיבית.

התהליך בפסיכולוגיה אלטרנטיבית נוגע בתחומים שבין הפיזי, הרגשי, המנטלי והרוחני, ועל-ידי כך מאפשר להגיע לתוצאות מהירות ואפקטיביות גבוהה, עד שכבר לאחר מספר פגישות ניתן לחוש בשיפור.

לפרטים נוספים: michali67@yahoo.com.

למאמרים נוספים, באתר שלי: http://www.2all.co.il/Web/Sites/michal%5Fron/.

שנת 2004

חזרה