בא לי לפני הפורקן

מאת דניאל קריצ'מר

"אני עושה מה שבא לי..." משפט כזה נשמע תכופות בכל תחומי החיים. נראה שזה מהווה שיא של החופש ושאל הנקודה הזאת האנושות חתרה במשך אלפי שנים. לפעמים נראה שאף שיטתנו מיישרת קו עם דעה זו. האם כך פני הדברים? בואו נבחן את העניין מקרוב.

התשובה הייעוצית היא לא, אין זה נכון לפעול על פי ההרגשה בתחומים שנפגענו,ההדגשה חשובה.

למה בתחומים שנפגענו? כי מקובל עלינו (כלומר, זה שייך להנחות היסוד של הייעוץ) שעבור תינוקת שטרם נפגעה ההתנהגות הספונטאנית, לפי "ההרגשה" היא בדרך כלל המיטיבה ביותר עם אושרה והתפתחותה (כמובן, חוץ מסכנות ממשיות שאין לה מידע עבורן כגון אש, חשמל, מכוניות [1]). מה שקורה הוא שאחרי שנפגענו אנחנו זה כבר לא אנחנו, ההתנהגות שלנו איננה באמת ספונטאנית אלא

ה'ספוטאניות של הפחד' ושאר המצוקות, והביטוי האוטומטי של שטיפת המוח החינוכית. למשל,אנחנו נמנעים מלהיכנס למקומות הדומים לאלה שבהן נפגענו וההתנהגות שלנו הופכת למוגבלת, בעצם רשימה של הימנעויות. וכאן נכנסים שני מנגנונים של הסוואה והצדקה: שינוי הפרצוף לכאורה של הדפוסים ומה שאבי קורא: האינטליגנציה לשירות המצוקה. על-פי המנגנון השני, נגיד: "אני מעדיפה שלא לשבת במקומות חשוכים..." וזו לכאורה העדפה חופשית המבוססת על שיקול שכלי, אבל אם נגרד ייעוצית נמצא בטוח פגיעה ישנה, כי בן אדם ובת חווה בנויים כדי להרגיש נוח בכל מקום שאין שם פגיעה עכשווית ( שיטות פילוסופיות, אומנותיות או דתיות שלמות יכולות להתבסס על פגיעות, לבנות סביבן חומות של הימנעות, ולהיות מוצדקות בדרך הנ"ל, על ידי השכל.). שינוי פרצופו של הדפוס, הינו תחפושת שהדפוס לובש על מנת לחדור למודעות שלנו ולהצליח להפעיל אותנו, כאילו הוא דבר חדש ולא אותו מנוול זקן. בדוגמה שלנו: פתאום בא לי לשבת דווקא באור אדום... הכל הדפוס ימציא... רק לא לשבת בחושך. 

כך, בין אם הדפוס יתכסה בכיסויים של תפיסת עולם עקרונית וקבועה, בין אם הוא ילבש תחפושת של "בא לי" רגעי, מה שמופיע לכאורה בתור 'רצון חופשי' הוא כאן ההפך הגמור שלו: פעולה שאינה מודעת למניעים שלה, מוכתבת על ידי פגיעה ישנה, ותוצאה מהימנעות, מצמצום טווח הפעולה החופשית. סיכמנו אם כן, שלפעול באופן "ספונטאני" (גם בתחום בחירות החיים) במקומות שנפגענו פירושו להפעיל את ברירת המחדל, את הדפוס או ביתר דיוק, להיות מופעלים על ידו. עד כאן מדובר בפעולה במציאות. מאוד חשוב שנגדיר – מפרספקטיבה של שחרור – מהי פעולה מיטיבה במציאות החוץ-ייעוצית על מנת שנוכל לקרוא לילד בשמו: למצוקה, מצוקה ולא סגנון חיים, אופי וכדומה. מה קורה, לעומת זאת, בסשן?

אינטואיציות נכונות יכולות להופיע,כפי שרמזנו, כבר מתחילת תהליך הריפוי. זה נכון גם לגבי ביטויים אומנותיים בעלי ערך. כמה טיפים על איך מבחינים אינטואיציה אמיתית מסתם אשליה רגשית. אם האינטואיציה היא מסר ברור,שאינו דומה לאלה הנובעים ממצוקותינו הרגשיות, ומופיע באופן עיקש אך זר אפילו להרגלי החשיבה שלנו, זוהי אינטואיציה אמיתית. (אני לא נכנס פה להכרעה הפילוסופית, החץ-ייעוצית לגבי מהי אינטואיציה. נגיר רק שאפשר - על-פי תפיסה מטריאליסטית - להסביר את האינטואיציה כמעין מחשבה לא מודעת, בה המוח אוסף נתונים בסקירה רחבה מאוד ופולטת אל תוך מוקד הקשב את המסקנה. בפרספקטיבה רוחנית, המוח אינו מייצר את האינטואיציה, אלא קולט אותה מאיזושהי אינטליגנציה גלובאלית, מעין מאגר נתונים קוסמי. לא משנה. הייעוץ יכול להסתדר בנקודה זו גם עם הסבר כזה וגם עם הסבר כזה.) העיקר הוא שמחשבה אינטואיטיבית זו לא תהיה דומה למצוקות (כולל תקוות שווא), כאמור. אינטואיציות הן דבר לא רגיל כל כך לרוב בני האדם. לעומת זאת, גירויים מחדש, צרכים קפואים ותקוות-שווא המתחפשות לאינטואיציה גורמות לנזק רב. ראה למשל האשליות - והאכזבות - החוזרות של בני אדם לגבי ה"זיווג משמים". גורואים ומוכרי ג'אנק פוד רוחני מתפרנסים מהבלבול שתיארנו.

לאחרונה מופיעים ספרים וסדנאות שניתן לשייך אותם לזרם של מצ'ואיזם פמיניסטי, כביול. בין היתר, "טיפים" כמו טפסי חקירה לגבר שמנסים ליצור איתו קשר (או אפילו "לצוד" אותו, לפי ניסוחים מסוימים), לא להחזיר טלפונים באופן שיטתי וכאלה עצות מלחמה ותרגילים. אני סבור (ואיתי פעילות פמיניסטיות בולטות, אם כי, כמובן איני מדבר בשמן), שזו דרך המתנגד באופן פרונטאלי לשחרור נשים. נכון שנשים, במצבים מסויימים, זקוקות לאמצעי הגנה, משלהן ואו מאחרים. אך להעלות את זה לשיטה פירושו להנציח את חוסר האונים של נשים ולהתייאש סופית מכל אפשרות של בעלות ברית מצד גברים.

להפוך את הנשים לגברים, את המזרחים לאשכנזים, את הילדים למבוגרים, את הדתיים לחילוניים או ההפך, את הערבים ליהודים, את הזקנים לצעירים או את הלבנים לשחורים אינו הפיתרון לבעיית השחרור. אנו ממש זקוקים לתרומה של כל אחד, לגיוון הפרחים, גם בטבע - biodiversity, וגם בחברה.