כיתת גברים: מפגש 1

מטרות הכיתה

• עיסוק בשחרור גברים. מטרת על אישית: שנוכל להפריד בין המצוקות לבין מי שאנחנו. שנוכל להתנהג סטריאוטיפית או לא סטריאוטיפית – לפי מה שנרצה ולא מה שצריך.

• סשנים עם גברים אחרים. מאפשרים לדבר על מה שאני לא מעז עם נשים אחרות: כעסים שלי, מיניות, פנטזיות – גם מיניות וגם אלימות. בלי פורקן באיזורים האלה גברים רבים מוצאים פורקן במימוש אלימות או מיניות שפוגעת בהם.

מבוא

אני גדלתי בבת-ים. כמה דברים שקיבלתי בילדות:

• מגיל 10 עד 20, בערך, לא בכיתי. סגרתי את הכל על מנת להית גבר. הדמות שהערצתי הייתה האמפרי בוגארט, הגבר השקט. עד היום אני חש בושה אם אני בוכה בציבור. ליד אשתי אני עוד חושש לבכות.

• פחד מנשים. גברים פגעו פיזית ונשים נפשית. מה שנשאר הכי הרבה זה הנפשי.

• פנים כועסות: חבר שלי לימד אותי בגיל 7 שאסור לחייך ברחוב – צריך ללכת ולזעוף.

כל אחד קיבל משהו משלו. אצל חלקנו גלוי יותר וחלקנו פחות. הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה:

• שיעור התאבדות גברים בישראל – פי 5 מנשים.

• בעיית שתיה בנוער: בנים מתחילים בגיל צעיר יותר , ויש פי 3 ילדים (כיתה ו') שמשתכרים מילדות.

• גברים חיים פחות מנשים. אחוז מיתות גבוה יותר מהתקפי לב.

נושא דיכוי הגברים מוסתר היטב.

הצעה: אם עולה בקבוצה מחשבה: "שיעזוב אותי עם השטויות האלה" – ממליץ לבדוק בסשנים אם היא אמיתי או שהיא באה להגן.

"גברים, ככל בני אנוש, הם טובים במהותם, איכפתיים, עדינים וחמים." האם זה עושה לך משהו? מעלה מצוקה?

הדיכוי

הגברים נולדו חכמים, יודעים, משתפי פעולה וטובי לב. המשפט הזה יוצר גירוי מחדש אצל רוב בני האדם.

הדיכוי הוא דיכוי מופנם

החברה מסתירה את זה היטב. הגבר מוצג כ"רע", גברים נתפסים כסוכני כל הדיכויים. החברה כולה מדכאת גברים.

בגלל שהוא מופנם קשה להלחם בו. חלק מהדיכוי הוא להסתיר שיש דיכוי. אני עצמי מתבלבל פעמים רבות ושואל את עצמי כל פעם מחדש – האם יש דיכוי גברים או שזה סתם קטע שלי?

דפוסים

דפוס עיקרי של דיכוי גברי הוא אטימות הבעה ואי-החצנת רגשות. זה מתחיל כבר בילדות כשמלמדים את הילדים לא לבכות, "תהיה גבר". כילדים מאבדים את היכולת הטבעית לפרוק, וזה משפיע על כל החיים.

שאלה למחשבה: אם הפורקן הטבעי לא היה מדוכא – האם באמת גברים לא היו חולים יותר מנשים? לא חיים פחות? לא יודע.

גם גברים נאבקים כל הזמן מול הדפוסים שלהם – רק שלא רואים את זה כל-כך כמו נשים.

סממנים נוספים:

• הומופוביה

• התנערות מרגשנות

• עבודה עד התשה/עד מוות

• החיים של המשפחה בידיים שלי

• בידוד (כמה קשה לי להגיע לגילברט. מרגיש שהוא רוצה לדבר, מצד שני מתחמק כל הזמן.)

• תחרותיות – חייב להוכיח את עצמי.

• העמדת פנים – שלא יגלו כמה אני אפס באמת.

• להסתיר כאב בכל מחיר

• Expendable – אפשר להרוג במלחמה. עדיף מאשר אשה או ילד יהרגו.

• פדופיליה – אסור להתקרב לילדים (אפילו שלך), בייחוד בנות.

טרדות של גברים: מי אהיה אם לא תהיה לי עבודה? אם לא אתפקד במיטה? לא אהיה שווה כלום.

פתרונות:

הסתירה הטובה ביותר לדיכוי המופנם היא למצוא דרך לגברים להפוך למרכיבים אינטליגנטים אחד בחיים של רעהו. לראות ולהכיר גבר חם, גמיש מחשבתית ומלא הערכה.

לשם כך צריך לגעת בשורשי הבידוד המופנם. חברות עם גברים מרקע מעמדי ותרבותי שונה מגבירה את השאיפה לשחרור ומזעזעת את הדיכוי הפנימי.

מכשול גדול: גברים רבים אינם יודעים שהם טובים לחלוטין.

מכשול נוסף: דיכוי נשים. התנערות מוחלטת והתנגדות לדיכוי נשים הולכת יד ביד עם שחרור גברים.

קושי:

יש דפוסים שמפריעים לגברים לפרוק ולהגיח.

"אני עסוק מדי, אין לי זמן".

הפחד לבכות, להיראות חלש. בעיקר ליד גבר אחר.

חזרה